תאריך עדכון אחרון:
מוח שמן – המאבק שאינו נגמר – חלק א'
סיפורו האישי המרגש של דוקטור לוי אברהם, פלסטיקאי מומחה שסבל בעברו מנטייה להשמנה ועשה מהפך של ממש בחייו והצליח לשנות הרגלי אכילה ולהפוך מבחור שמנמן לגבר שרירי וחטוב.
כתבה זו מיועדת למי שאוכל מהווה את מרכז חייו ואם כרגע אינך חושב/ת על דונאטס שמנוני עם ציפוי שוקולד וסוכריות צבעוניות, דלג/י לכתבה הבאה בבקשה 🙂
ד"ר לוי אברהם
האנשים בעולם מתחלקים לשני סוגים:
- אנשים שאוכלים כדי לחיות.
- אנשים שחיים כדי לאכול.
לצערי, אני משתייך לסוג השני.
אוכל היה מאז ומעולם מרכז הבית שלנו. אמי התוניסאית תמיד האביסה אותנו קשות. ארוחת בוקר שכללה קורנפלקס בשעה 7.00. סנדוויצ'ים בבית הספר שכללו בדרך כלל קוטג' עם ריבה ביתית בשעה 10.00. ארוחת צהרים שכללה עוף / שניצל / קציצות + אורז או פסטה בשעה 14.00. פרי בסביבות 18.00 ויוגורט או מעדן חלב לפני השינה.
אבי היה יושב כמו רובוט מתוכנן בשעות הנ"ל, במטבח הביתי כגוזל הממתין לאמו להאכילו. גם אנחנו, חס וחלילה, "מתנו ברעב", אם ארוחה אחת הוגשה שלא בזמן. כצבא הצועד על קיבתו. גדלנו וחונכנו להיות גרגרנים מהבטן ומבית.
דבר אחד יאמר לזכותה של אמי. היא הקפידה מאוד על מזון בריא. את הסנדוויץ' התוניסאי הראשון שאכלתי בחיי טעמתי בגיל 26 בערך בטיול בצפת. מספר הפעמים שאכלתי בילדותי המבורגר או נקניקיות ניתן לספור על יד אחת. ממתק אחד ביום בלבד הורשנו לאכול, אך עדיין מזון היה מרכז חיינו. המפגשים האינטימיים במטבח. הטקסיות של הארוחה המשפחתית. חונכנו וגדלנו לבית שמנמן. אבי ואמי מעולם לא היו רזים. אחיותי גם כן דגלו בשיטת האקורדיון. חצי שנה במשקל הולם, חצי שנה שמנמנים. כמשפט המחץ – הורים שמנים, ילד שמן.
אומנם מעולם לא הייתי באמת שמן, אך מעולם גם לא רזה. זכור לי כי הקניטו אותי בכינויים כשומן רוברט (על שם המלחין הקלסי שלמדנו עליו בכתה ג בשיעורי מוסיקה), או חבר שהגדיר אותי כ"גוץ".
ספורט גם כן לא היה הצד החזק שלי. בגיבוש שייטת רצתי כפדלאה כ-21 דקות לשלוש קילומטר. בטירונות דובדבן תמיד הסתרחתי מאחור עם עוד שני שמנמנים וכמאבטח בשירות סיימתי את תפקידי מבעוד מועד, עקב חוסר עמידה במבחני כושר.
במהלך לימודי הרפואה, בכלל איבדתי את עצמי לדעת והתחילו הפרעות אכילה קשות יותר. בזמן בחינות, כאחד המחובר לכיסא הלימודים, הייתי טוחן שקית מלאה סוכריות גומי ומיד בולס עוד שתי שקיות נוספות, לשחרור מתחים, עונג לוע וקיבה. במהלך החופשים, כמנסה לכפר על חטא הבליסה, הייתי צם. זכור לי כי בשנה הראשונה חזרו חברי מישראל וכמעט שלא הכירו אותי. בחודשים, בהם כמעט שלא אכלתי (כאשר הייתי חש כי עוד מעט אני מתעלף, אז הייתי שותה מעט מיץ תפוזים) ירדתי כמעט 30 קילו – מסביבות 100 קילו ירדתי ל-72 קילו. (אולם החזקתי מעמד במשקל הנ"ל לשתי דקות בלבד). עדיין זכור לי כיצד זרקתי את כל האוכל מהמקרר לפח, ובהתקף רעב, ירדתי מהפסים והוצאתי מעט עוף מן הפח ואכלתי אותו בהתקף בולמוס בליסה.
אין ספק כי מזון משמין הוא הטעים ביותר. אם לא היו לי צרבות והמזון המשמין לא היה משמין, הייתי כל היום בולס ממתקים ועוגות ושותה אך ורק שתייה ממותקת. אין על פיצות, עוגות גבינה, שוקולד, קרואסון טוב, גלידה, סוכריות גומי וסברינה. אוכל טוב פעמים רבות מענג יותר מסקס ואם אוכל לא היה משמין, הייתי הולך לישון עם זונדה (צינור הנכנס דרך האף ודרכו מוחדר מזון נוזלי לקיבה). ממלא את עצמי, עקב ריקנות פנימית שכזאת.
בעשר שנים האחרונות, התחלתי להתאמן. החלפתי אובססיה באובססיה וכעת אם אני מעט משמין, אם מתחילות לצמוח לי קצת "ידיות אהבה", כאילו חרב עולמי. מקנא במי שחטוב ממני,. מתבאס על איבוד חיטובים ונראות של הקוביות בבטן.
בשנים הללו כמנתח פלסטי, כמן הסתם יצא לי לפגוש מאות אנשים הסובלים מבעיות דומות לשלי. אין ספק כי אין אדם המבין אותן טוב יותר כאדם הסובל מבעיות דומות. כאמור ממוח שמן לעולם לא נפטרים, רק לומדים כיצד לחיות עמו בשלום וכיצד ניתן לאכול הרבה ולא להשמין. בעשור הנוכחי לחיי, אני שומר על מסת שריר גבוה.
כעת אספר כאן עבור המתעניינים כיצד ניתן לשנות הרגלי אכילה
לשלב הראשון של הדיאטה ותוכנית האימונים מספר כללים המשנים את ההתנהלות התזונתית שלנו ועוקפים את מנגנון ההשמנה, למרות היותנו בעלי מוח שמן:
- אל תהיו רעבים. אכלו כל 4 שעות. כאשר אנו רעבים, נאכל כל דבר שנמצא לפנינו. כאדם קדמון שלאחר שעות / ימים של חיפוש אחרי אוכל ונתקל בעץ פירות וממתחיל לאכול עד למלאות מבחילה, כך גם אנחנו ברעבוננו נבלוס כל עוגה או מזון פחמימתי, עתיר קלוריות שמופיע לפתע מולנו. כדי להימנע ממצב מסכן חיים זה של רעב, הכינו בבוקר טרם יציאתכם לעבודה מספר כריכי בריאות. אני למשל סוחב בתיק שלי כ-6 סנדוויצ'ים מלחם שחור, קל, עתירי חלבון (פסטרמה מחזה עוף אמיתי / סלמון / חזה בקר וכדומה).
- לא מתחילים בשינוי הרגלי האכילה ממחר – מתחילים עכשיו. כמו ילד קטן המנסה להתחמק מבדיקת דם וכל שניה אומר להוריו ולרופא, עוד מעט, עוד מעט… כך גם אנחנו מתרצים את התחלת השינוי ודוחים אותו לשבוע הבא, לאחרי החג וכדומה. אין שום הגיון בדחיית השינוי, מעבר לחוסר רצון אמיתי להתמודד עם הבעיה.
- אל תתייחסו לשינוי כאל "דיאטה". אין כזה דבר "דיאטת קסם". אנשים שעושים "דיאטות" הם כמעט תמיד אנשים שמנים. תגדירו לעצמכם תפריט תזונה בסיסי אותו תאכלו ללא קשר ל"נפילות" כאלה ואחרות, "חטאים" וכדומה.
- הכינו לעצמכם תפריט ריאלי, מבוסס על מזון שאתם אוהבים לאכול. המבוסס בעיקר על מאכלים עשירים בחלבונים – מוצרי חלב (קוטג', יוגורט או גבינה לבנה עד 5%) בשר רזה, לא מעובד (פסטרמה מנתח בשר, חזה עוף, כתף בקר, סטייק סינטה, הודו, דגים) וביצים. אכלו כ-200 גרם של פחמימות מורכבות ליום בלבד (פסטה מלאה, לחם קל שחור, אורז מלא, קינואה, כוסמת, שיבולת שועל).
מחקרים מראים כי מתחת ל-200 גרם פחמימה ליום (שווה ערך לכמעט כיכר לחם שלם של לחם קל), אנו מתחילים לשרוף מסת שריר יותר ממסת שומן ובעצם "משמינים!".
בחלק ב' – אשר יתפרסם בקרוב, אסקור את הניתוחים לעיצוב הגוף עליהם אני ממליץ